בימים האחרונים אני כל הזמן עסוק ב: נרשמו לסדנה? כמה נרשמו לסדנה? יהיו בסדנא כמות האנשים שאני רוצה?
יהיה חזק כמו בפעם הקודמת?

ואני קולט, שההתעסקות הזו שלי בסדנה, זה בעצם סוג של מיכל רגש שלי.
שבעצם כל המחשבות שלי על הסדנה הן לא באמת כי אני מודאג מהסדנה, אלא שיש שם משהו עמוק יותר. שאני לא מוכן לפגוש. שאני לא מוכן לראות.
אז ביומיים האחרונים עשיתי את מה שאני עושה בעבודה עם מיכלי הרגש, וכל פעם שעלתה לי מחשבה על הסדנה, בדקתי: מה קרה לפני כן? מה היה לפני כן? איזה רגש עלה לפני כן?
ובאמת פתאום היום בבוקר, כל התמונה התבהרה לי.
הרגש שאני לא רוצה לפגוש, זה המקום הזה, שאני מרגיש, ששכחתי אותי.
שמתוך הריצה הזאת אחרי: עבודה, משפחה, חברים, אני כל הזמן יודע מה השעה בשעון, יש לי פגישה בתשע, קבעתי עם ירון בעשר, אני צריך להוציא את הילדים באחת וחצי, אני ודריה קבענו לשבת על הספר בעשר בלילה, וצריך ללכת מכאן ועכשיו ללכת לשם, ולחזור מפה, ועכשיו יש לי את זה ואת זה…..
ופתאום אני קולט, שאין לי זמן משלי.
איפה אני?
מה קורה איתי?
מי דואג לי?
מתי אני איתי?
וקשה לי להתמודד עם המחשבה הזו, שתבוא ותגיד: "רגע רועי, אתה צריך אולי לעבוד פחות, אולי לעשות שינוי, אולי אתה לוקח יותר מידי על עצמך? אתה אולי צריך עוד זמן לעצמך?"
ומה יקרה אם המחשבה הזו תשכנע אותי? ואני באמת אחליט להאט את הקצב?
מה יהיה עם זה שאני מאד, מאד, אוהב את מה שאני עושה?

ומאד, מאד, רוצה, שהכנות תגיע לכמה שיותר אנשים. ומאד, מאד, רוצה, שהקהילה שלי תגדל עוד ועוד, ולהיות מעורב בחיים של הילדים ולהשקיע בזוגיות ולהיות חבר נאמן ואהוב?

אז בגלל כל זה, אני פשוט מתחמק מלהרגיש את הרגש הזה.
פשוט מדחיק אותו ובמקום לחשוב על הדברים האלה, אני חושב על הסדנא.

אז היום בבוקר כשהבנתי את זה, קודם כל הסכמתי לעצמי להרגיש את העומק של זה. של מה זה אומר, לשכוח אותי? מה זה אומר להרגיש שנטשתי אותי? מה זה אומר לא להיות אתי? מה זה אומר שוב להיות הורה לעצמי, שיותר חשוב לו מה קורה בחוץ? בעבודה? עם המשפחה? עם החברים? יותר ממה שקורה איתי.

ואחרי שנתתי המון, המון, המון מקום לרגש הזה,
ואחרי שהרשיתי לעצמי להרגיש את זה בכל הגוף, את העומק של זה, את כל תיבת הפנדורה, שזה פתח בי, פתאום יכולתי גם להיזכר, שכל מה שאני עושה עכשיו, זו בחירה שלי.
שכל מה שאני עושה עכשיו, זה אני.
שכל מה שאני עושה עכשיו, זו האהבה שלי.
זה הכי להיות איתי בעצם.
וכשנזכרתי שאני עושה את זה מתוך אהבה ומתוך בחירה, פתאום גם יכולתי לראות איפה אני יכול לתת לעצמי זמן פנוי.
איפה אני יכול ללכת לשתות איתי קפה, ללכת איתי לים, לנסוע רק איתי לכמה ימים.
להיות עם עצמי לדבר איתי לכתוב איתי לבלות רק איתי.
כי רק ברגע שנתתי מקום לרגש הזה יכלו לצוף הפתרונות, שרצו לבוא.
מיכל רגש הוא סימן בשבילנו לקיומו של רגש שאנחנו פוחדים לפגוש.
ומפגש עם הרגשות שלנו יכול ליצור אצלנו התבוננות עמוקה יותר.

כנות – לבלות איתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *